<h1>שו"ת התשב"ץ ח"ג סימן י"ג</h1>
<h2>דף ו.</h2>
העולה מזה הוא, שמצות קבורה אינה מוטלת אלא על הקרובים היורשים, וכן לענין אשה אמרו [כתובות מ"ז ע"ב] קבורתה תחת ירושתה, ואם רחוקים מטפלים בהם רשאין ליטול ממון מנכסיהן לצורך מצוות, ומי שהוא צריך למעשה ידיו רשאי ליטול שכרו כפועל בטל או כמו שהתנה עמהם, ואפילו היתה חפירת הקבר מצוה בכלל מצות הקבורה, דהוי כשכר הזאה וקידוש. וכל שכן שיראה שאינו אלא כהבאה ומילוי, שהם טורח בהכשר מצוה, שאין מצות הקבורה אלא להכניסו לקיברו, והחפירה הכשר מצוה היא, שהרי האדם בחייו יכול לחצוב לו קבר, כמו שכתוב [ישעי' כ"ב] מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר חוצבי מרום קברו, וכן [בראשית נ'] בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני, לפי מה שנראה מדרך הפשט. וכן נראה בגמרא בפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"ב] ובמסכת משקין [מו"ק ח' ע"ב] שהמערות וכוכין והמהמורות מוכנות לקבור שם הארונות, וכן הוא מוכח במתניתין בפרק המוכר פירות [ב"ב ק' ע"ב] בענין המוכר קבר לחבירו וכולה סוגיא דהתם. וכיון שהאדם יכול לחצוב קבר בחייו, ואין מוטל על הרבים אלא להכניסו בקבר שאי איפשר זה אלא על ידי אחרים, אם רוצה להטיל טורח החפירה על החיים רשאין ליטול מממונו כמו שהתנו. ומה שתיקנו שיהיו אותן מעות מוכנים לפדיון שבויים ולארון ותכריכין לעניים, זה נדר הוא, וכן הוא ראוי לכל מי שימות ויניח נכסים שיקדיש מהם לעניים. וכבר אמרו בספרי [דברים כ"א] כפר לעמך ישראל אלו החיים, אשר פדית אלו המתים, מכלל שהמתים צריכין כפרה, כדאיתא בהוריות [ו' ע"א]. ומכאן נהגו לנדור נדרים מפני המתים. ואם החיים בחייהם קיבלו עליהם זה, הרי הוא נדר ואסור לבטלו, כמו שכתב הריא"ף ז"ל בפרק שור שנגח ארבעה וחמישה [ב"ק י"ח ע"ב מדפיו], וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק כ"ב מהלכות מכירה [הט"ו]. יצא לנו מכל זה, כי המבטל חבורה זו הכשיל רבים לעקור מצוה שקיבלו עליהם. ואיני מאריך בזה, כי לא היתה עיקר השאלה בזה, ודי לחכם כמוך בראשי פרקים, ואין מפרשין לחכם.
